שולחן עבודה במשרד עם משקפי שמש, כובע קש ודרכון לפני חופשה, ונוף לים בשקיעה

במקום עבודה של 5 ימים בשבוע מגיעים בחמש השנים הראשונות 12 ימי חופשה בתשלום בשנה, שהם 16 ימים קלנדריים אם סופרים גם את סופי השבוע. מהשנה השישית המכסה עולה, ובמקומות שחל עליהם צו ההרחבה לשבוע עבודה מקוצר היא מגיעה ל-23 ימי עבודה אחרי 9 שנות ותק.

המספרים האלה נכונים למי שעבד לפחות 200 ימים באותה שנה, כולל ימי מחלה בתשלום. מי שעבד פחות, או התחיל לעבוד באמצע השנה, צובר חלק יחסי.

טבלת ימי חופשה לפי ותק

הטבלה מתייחסת למקומות עבודה של 5 ימים בשבוע שחל עליהם צו ההרחבה. הצו לא חל, למשל, על מקום עבודה עם פחות מ-4 עובדים, על חברות ממשלתיות ועירוניות ועל עובדי משק בית.

ותקימי עבודהימים קלנדריים (כולל שישי ושבת)
1–5 שנים1216
6–8 שנים1723
9 שנים ומעלה2331

במקום עבודה של 5 ימים שהצו לא חל עליו חלים רק ימי החוק: 12 ימים בחמש השנים הראשונות, 14 בשנה השישית, ומשם יום נוסף בכל שנה עד 20 ימי עבודה מהשנה ה-12.

בני נוער מקבלים 18 ימי חופשה בשנה בלי קשר לוותק. לעובדי כוח אדם, ניקיון, שמירה, אולמות אירועים ובנייה יש כללים משלהם.

ימים שלא יורדים מהמכסה

חלק מההיעדרויות לא נספרות כחופשה, גם כשהן נופלות באמצע החופשה:

  • שירות מילואים.
  • חופשת לידה.
  • ימים שבהם לא יכולתם לעבוד בגלל מחלה או תאונה.
  • ימי אבל במשפחה שלא עבדתם בהם מטעמי דת או נוהג.
  • חגים שלפי החוק לא עובדים בהם, ויום הבחירות לכנסת.
  • ימי הודעה מוקדמת לפני פיטורים או התפטרות.

בזמן החופשה עצמה מקבלים דמי חופשה בגובה השכר הרגיל.

המעסיק קובע מתי, אבל לא לבד

את מועד החופשה קובע המעסיק. הוא צריך להתחשב בבקשות שלכם, ואם הוא מסרב, לנמק את הסירוב בטעמים סבירים. יום אחד בשנה אתם בוחרים בעצמכם, ועוד יום אחד מתוך רשימת ימי בחירה, ולזה המעסיק לא יכול להתנגד.

חופשה אמורה להיות רצופה, אבל בהסכמה של שני הצדדים, ובאישור ועד העובדים אם יש כזה, אפשר לחלק אותה לכמה חלקים בתנאי ש-7 ימים לפחות יהיו ברצף.

המעסיק רשאי גם לקבוע מראש חופשה מרוכזת לכל העובדים. מה שאסור לו הוא לדרוש שתצאו לחופש על חשבון ימים שעוד לא צברתם.

צבירה: שנתיים קדימה, לא יותר

העיקרון בחוק הוא לנצל את החופשה באותה שנה. בהסכמת המעסיק אפשר לנצל רק חלק ממנה, לפחות 7 ימים בשנה, ולהעביר את היתרה לשתי שנות העבודה הבאות.

שתיקה של המעסיק נחשבת הסכמה. כדי למחוק ימים צבורים, המעסיק צריך להוכיח שנתן לכם אפשרות לצאת לחופשה ושלא יצאתם מסיבות שתלויות בכם, למשל כי סירבתם. מעסיק שפשוט לא הוציא עובד לחופש לא יכול להעלים לו ימים בדיעבד.

יש לזה גם צד פחות משפטי. מי שדוחה חופשה שנה אחרי שנה מגיע לא פעם לשחיקה בעבודה עוד לפני שהימים בכלל בסכנה.

פדיון חופשה בגמר חשבון

מי שמסיים לעבוד, בפיטורים, בהתפטרות או בפרישה, מקבל תשלום על ימי החופשה שנשארו לו. התשלום נקרא פדיון חופשה, והוא שווה לשכר שהייתם מקבלים אילו יצאתם לחופש באותם ימים.

ככלל משלמים על כל הימים הצבורים שמופיעים בתלוש. אם היתרה בתלוש שגויה, הזכאות היא לימים שנצברו בשנה הנוכחית ובשלוש השנים שלפניה ולא נוצלו. הזכות חלה על כל היקף משרה, על עבודה זמנית ועל עבודה קבועה.

לדוגמה: עובדת שנשארו לה 8 ימי חופשה ושכרה היומי 450 שקל תקבל בגמר החשבון פדיון חופשה של 3,600 שקל.

עובדים שעתיים ועבודה קצרה

עובדים בשכר שעתי או יומי זכאים לחופשה אם הם מועסקים, או אמורים להיות מועסקים, 75 ימים לפחות אצל אותו מעסיק. מי שמועסק לתקופה קצרה יותר לא יוצא לחופשה, אבל מקבל תוספת של 4% לפחות לשכר.

דמי החופשה לעובד שעתי מחושבים לפי השכר של שלושת החודשים שלפני החופשה, מחולק ב-90 ומוכפל במספר הימים הקלנדריים של החופשה. החישוב המלא, יחד עם טעויות נפוצות של מעסיקים, מופיע במדריך של WORK דמי חופשה לפי החוק: מה באמת חייבים לשלם.

את יתרת ימי החופשה צריך למצוא בתלוש השכר. אם המספר שם קטן ממה שיוצא לפי הטבלה, שווה לשאול את מחלקת השכר לפני שמתכננים חופשה, לא אחריה.

מקורות: כל זכות, חופשה שנתית (עודכן ב-19.05.2026), "חישוב מספר ימי החופשה השנתית לעובדים במקומות עבודה שבהם מונהג שבוע עבודה בן 5 ימים" (עודכן ב-20.11.2025) ו"תשלום עבור ימי חופשה שלא נוצלו (פדיון חופשה שנתית)" (עודכן ב-11.08.2026).